<h1>ספר החינוך מצוה ז'</h1>
<h2>דף מ:</h2>
שלא לאכול מבשר הפסח נא ובשל כי אם צלי אש, שנאמר [שמות י"ב] אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש. העניין הזה שלא יאכל אותו קודם גמר בישולו אפילו בצלי, וזהו פירוש נא, שהבשר שהתחיל בו מעשה האור ונצלה מעט ואינו ראוי לאכילת אדם עדיין נקרא נא, אבל כשהוא חי לגמרי שלא התחיל בו האור כלל אין בכלל לאו דנא ללקות עליו משום אל תאכלו ממנו נא, אבל אסור מדאורייתא שכל שאינו צלי אש אסרה התורה דרך כלל. ופירוש בשל שבשלו במים או בכל משקה או במי פירות שנאמר ובשל מבושל, ריבה הכל. משרשי מצוה זו מה שכתב בשחיטתו לזכור נס יציאת מצרים. וזהו שנצטוינו לאכלו צלי דווקא, לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכול בשר צלי לפי שהוא מאכל טוב ומוטעם, אבל שאר העם אינם יכולים לאכול מעט בשר שתשיג ידם כי אם מבושל כדי למלא בטנם. ואנו שאוכלים הפסח לזכרון שיצאנו לחירות להיות ממלכת כהנים ועם קדוש ראוי ודאי לנו להתנהג באכילתו דרך חירות ושרות, מלבד שאכילת הצלי יורה על החפזון שיצאו ממצרים ולא יכלו לשהות עד שיתבשל בקדירה. דיני המצוה כגון אם עשאהו צלי קדירה או סכו במשקין או במי פירות או במים או בשמן תרומה מה דינו, ויתר פרטיה מבוארים בפסחים. ונוהגת בזכרים ונקבות בזמן הבית. והעובר עליה ואכל נא או מבושל לוקה, וכן אם אכל שניהם כאחד לוקה מלקות אחת, ששניהם לאו אחד, לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה. והרמב"ן זכרונו לברכה מנה אותן שני לאוין, וכתב [בהשגות לשורש התשיעי] שלוקין עליהן על כל אחד ואחד, דכיון דכתיב לא תאכלו כי אם צלי אש, מפרט בנא ומבושל למה לי, שמע מינה ללקות על כל אחד ואחד מן הפרטים. ואמר זכרונו לברכה כי בכל המצות יהיה המניין כן, שכל הנפרטים בתורה אחד אחד והם דברים חלוקים נמנה כל אחד למצוה אחת בחשבון המצוות, כגון זה דנא ומבושל, וכן אתנן ומחיר, ושאור ודבש וזולתם. ואמנם בענין המלקות יש חילוק בהם, שכל הנפרטים בלאו אחד אין לוקין עליהם אלא מלקות אחת, כגון אתנן זונה ומחיר כלב, ושאור ודבש, משפט גר יתום, וכיוצא בהן כולן, אבל הלאוין שיש בהן כלל ופרטן בתחילה או בסוף, כגון זה הלאו שפורט נא ומבושל וכולל אל תאכלו... כי אם צלי אש, וכן בנזיר כולל מכל אשר יעשה מגפן היין... לא יאכל [במדבר ו'], ואחר כך פורט חרצנים וזג וענבים לחים ויבשים, באלו וכיוצא בהן לוקין עליהן על כל אחד ואחד, כי ריבוי הפרט שלא היה צריך יורה על המלקות על כל אחד ואחד, כמו שאמרנו. והרבה הרב ראיותיו על זה בעיקר התשיעי בספר המצוות שלו שאין חשבון הלאוין בחשבון המלקיות. וזה שאמרתי שהרמב"ן זכרונו לברכה ימנה כל הנפרטים בשמם אחד אחד מצוה בפני עצמה, דוקא כשהם חלוקים בעניין כמו שכתבנו, כגון שאור ודבש, אתנן ומחיר, אבל במקום שהעניין אחד אף על פי שנפרטין בשמות חלוקים לא נמנה זה כי אם מצוה אחת, כגון כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך [דברים ט"ו], שאין זה אלא צואה אחת להקדיש כל בכור, והפרט אינו אלא ביאור. וכן וכל מעשר בקר וצאן [ויקרא כ"ז], שאין זה אלא צואה אחת להפריש לתת מעשר מבהמות אילו. וכן שופטים ושוטרים [דברים ט"ז] שאין זה אלא שנעשה דין על פי אנשים אלה, וצואה אחת היא. וכן מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק [ויקרא י"ט], שהכל צואה אחת שלא נשקר המדות.
